בלילה ההוא
כאשר ישבתי לבדי בחצר
הדוממת
והתבוננתי אל הכוכבים -
החלטתי בליבי,
כמעט נדרתי נדר
-
להקדיש ערב-ערב
רגע אחד,
רגע קט ויחיד
ליופי הזה הזורח.
נדמה
שאין לך דבר קל מזה,
פשוט מזה,
בכל זאת לא קיימתי
את שבועתי
לי.
מדוע?
הלא גיליתי כבר
שמחשבתי נושאת אל ארמוניה,
את מראה עיני,
כאותה ציפור שנושאת במקורה
קש, נוצות וסחי לבדק הקן.
הלא גיליתי כבר שמחשבתי
נוטלת (אם אין לה דבר אחר(
אפילו את מחושי
לעשות מזה מגדלים.
שהיא נוטלת את מחושיה
של שכנתי,
ואת הנייר שמתגולל בחצר,
ואת פסיעות החתול
ואת מבטו הריק של המוכר,
ואותו פסוק שפירפר בין דפי הספר
ועושה מכל זה אותי,
כן מכל זה. מכל זה.
מדוע לא קיימתי את שבועתי
לי?
הן האמנתי
שאם אביט רגע קט ויחיד
אל גבהי שמיים-מכוכבים,
תישא מחשבתי אל הארמון
את אור המזלות.
הן האמנתי
שאם אביט כך
לילה אחר לילה,
יהפכו הכוכבים
אט-אט
לשכני.
יהפכו הכוכבים
לקרובי.
יהפכו הכוכבים
לילדי.
מדוע לא קיימתי את שבועתי לי?
כלום שכחתי
מה מקנאה הייתי ביורדי-הים
ובאלה שביתם על חוף האוקינוס.
כי אמרתי בחפזי
הרוח הרעננה של הים
חודרת לחייהם,
הרוח הרעננה של הים
חודרת למחשבותיהם, הרוח הרעננה
חודרת ליחסיהם עם שכניהם
וליחסיהם עם בני משפחתם.
היא מנצנצת בעיניהם
ומשחקת בתנועותיהם.
כי אמרתי בחפזי
אמת-המידה למעשיהם
היא אמת-המידה של הים ותפארתו
ולא זו של הרחוב האנושי
ולא זו של הסימטה האנושית.
כי אמרתי בחפזי
רואים הם עין בעין
את מעשי אלוהים
וחשים במציאותו
בלי המחיצות שלנו,
בלי הסח-הדעת שלנו.
בכיתי תמיד
שכלואה הנני
בין הכתלים של הבית,
בין כתלי הרחוב
בין הכתלים של העיר,
בין הכתלים
של ההרים.
בלילה ההוא כשישבתי לבדי
בחצר הדוממת
גיליתי פתאום
שאף ביתי בנוי על החוף,
שחיה אני על שפת הירח
והמזלות,
על שפת הזריחות והשקיעות .
זלדה מישקובסקי*
